לפני כמה שנים פנה אלי תלמיד וסיפר לי שהוא מוטרד מאוד מהשאלה “איך אדע מה ה’ רוצה ממני?”

והאמת, בצדק.
זו אכן שאלה קשה. מי יודע?
עניתי לו שלדעתי יש בעיה בשאלה, זו לא השאלה הנכונה. השאלה שאותה צריך לשאול היא: איך אדע מה ה’ רוצה ממני עכשיו? עבודת ה’ פירושה לחתור להבנה מה אלוהים רוצה ממני בכל רגע נתון. ומכיוון שהעולם משתנה בכל רגע, וגם אנחנו משתנים כל הזמן, מה שה’ רוצה מאיתנו משתנה גם הוא. הרבי מקוצק אמר פעם “המתפלל היום רק מפני שהתפלל גם אתמול – רשע טוב ממנו”. עבודת ה’ היא משהו חי ודינמי, והאדם צריך להיות קשוב כל רגע להבין מה הגבר המיוחד שהרגע הזה מבקש ממני.

דוגמה לכך מופיעה בפרשה. אחד מכלי המשכן הנזכרים בה הוא הכיור, שממנו היו הכהנים רוחצים את ידיהם ואת רגליהם. כיור זה מתואר בפרשתנו כעשוי מנחושת מיוחדת: “ויעש (בצלאל) את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות, אשר צבאו פתח אוהל מועד”. המראות שמהן נעשה הכיור, המשמש לטהרה, היו שייכות ל’נשים הצובאות’ . אך מי הן, ובשל מה זכו שהכיור ייקרא על שמן?

המדרש מתאר שבשעה שקרא משה לעם להביא את תרומתם למשכן, הביאו הנשים את אחד החפצים היקרים לכל אישה – המראות האישיות שלהן. משה סירב לקבלן בטענה שהמראות משרתות את היצר הרע. כל הרעיון של התייפות והתקשטות נועד למשוך את תשומת ליבם של הגברים, ולמעשה מעורר יצריות אסורה. אין זה ראוי שחפץ שמשמש למטרות נמוכות יבוא למשכן ה’.

הקב”ה חשב אחרת. לראות האלה היה תפקיד חשוב – בשעה שהשעבוד הוכבד על בני ישראל והמלקות הונחתו עליהם חדשות לבקרים, הגברים ביקשו את נפשם למות. אף אחד לא רצה להעמיד דור חדש של צאצאים שיסבלו תחת עול המצרים. המדרש מספר על עמרם, אביהם של מרים, אהרן ומשה, שהתגרש מאשתו בתואנה שאין עוד טעם להוליד ילדים.
במובן מסוים, תוכניתו של פרעה לחיסול העם היהודי כמעט הצליחה – לא בהשמדה ישירה, אלא בכך שגרם להם לאבד תקווה לגבי העתיד.

אך אז נכנסו הנשים לפעולה. אותן מראות נחושת שימשו אותן כדי להתייפות לכבוד בעליהן. בשעה שנפש הגברים ביקשה למות, פנו הנשים אל אותו צד יצרי שבאדם ועוררו בו את הרצון הבסיסי כל כך – לחיות! בזכות הנשים המשיך עם ישראל להתקיים בזמן השעבוד ועבודת הפרך. אלה הנשים שבזכותם הועמדו צבאות ה’ – עם ישראל. “עת לעשות לה’, הפרו תורתך”.

לא פלא אפוא שאת המראות האלה ממש ביקש הקב”ה להציב במשכן במקום של כבוד. הוא הסביר למשה כי אף שבדרך כלל היצר הינו דבר פסול, במקרה הזה זה בדיוק מה שהיה צריך לעשות.
למעשה, נשאלת שאלה הפוכה: אם המראות האלה היו כל כך מיוחדות, איך הנשים הסכימו לוותר עליהן? התשובה עמוקה לא פחות. המראות מילאו את תכליתן ושימשו למילוי את רצון הבורא. כעת אין עוד צורך לעורר את היצר, וניתן למסור אותן הלאה. המראות שקשורות לצד הטומאה הפכו בסופו של דבר למקור הטהרה של הכהנים.

מה לומדים מכאן? פיתוי הוא דבר מגונה ופסול. במקום לעורר באדם את היצר, היהדות תובעת מאיתנו לאזן אותו, לשלוט בו ולכוונו לכיוונים רצויים. אך לעתים, נדירות יש לומר, פיתוי הוא בדיוק מה שנדרש מאיתנו. הנשים הצדקניות של עם ישראל הבינו כי בשעה מיוחדת זו נדרש מהן לפעול אחרת ממה שהן רגילות.
זה בדיוק המשמעות של להיות עובד ה’ – לעשות את רצונו שמתגלה כאן ועכשיו, גם אם אתמול הוא רצה ממני משהו אחר.

שבת שלום!

להצטרפות לסוכרייה לשבת:https://chat.whatsapp.com/H4hGYrecFWn2xSpy6uznl1